מערכת החינוך מאין ולאן?

מספר תובנות מקורס "החינוך במאה העשרים ואחת" שמועבר  על ידי פרופ' דוד חן. הקורס נפתח בדיון   מהי הבעיה  של מערכת החינוך?  מערכת החינוך הציבה לעצמה שלוש מטרות עיקריות: הכנת הלומד לחיים בחברה דמוקרטית ,הקניית השכלה ושיויון הזדמנויות.  
לדבריו של פרופ' דוד חן  הבעיה של מערכת החינוך -שהיא אינה עומדת במטרות שהציבה לעצמה.   אחת המטרות המוצהרות היא הקניית השכלה  אולם יותר מחצי מהתלמידים  בוגרי כיתה י''ב  ( 54%) מסיימים לימודים ואינם  זכאים לתעודת בגרות. התלמידים אינם מגיעים למטרה שסומנה על ידי  מערכת החינוך. וכן קיים פער גדול בהישגים בין חלקי האולוסייה -דבר המעיד על חוסר שיוויון.   וזו  לדבריו בעיה. תעודת בגרות  הינה  הסימפטום לבעיה .  ונשאלת השאלה  מהן הסיבות לכישלון?
 מהן הסיבות  לכך שהמטרה לא הושגה?  אחת הסיבות נעוצה  בעובדה  שאנו חיים במאה העשרים ואחת  ולמערכת החינוך עדיין  אין מסגרת תיאורטית לחינוך,  עדיין  אין בסיס מדעי איך צריך ללמד את הילדים?
מי משפיע  עליהם  יותר  או פחות ובאיזה שיטות צריך לנקוט   במערכת?   במערכת נוקטים  נוקטים בשיטות פדגוגיות  שמבוססות על ניסיון.  ( כמו למשל הויכוח איך ובאיזו שיטה ללמד קריאה שהתשובה לכך אינה מבוססת על ידע תיאורטי או מדעי .) סיבה נוספת נעוצה בעובדה  שלמערכת החינוך שלנו אין   מערכת מחקר ופיתוח.  כלומר המערכת  לא לומדת  מייצרת, ומפיקה לקחים  מהנסיון   ועל בסיס הידע היא  מחליטה על  המשך הצעדים.   למערכת  אין בקרה עצמית.   בארצנו  יש בתי ספר ניסיוניים רבים  אך אף אחד לא  מתעניין  במחקר , ולא  משתמש   בידע  המצטבר של בתי הספר הנסיוניים. וזה בגלל שמערכת החינוך אינה ארגון  לומד  . גם הרפורמות שצצות  ונופלות חדשות לבקרים ( ולאחרונה הרפורמה של חוק חינוך חובה מגיל שלוש )הן דוגמה לכך שהמערכת שלנו לא לומדת ולא מפיקה לקחים.
מה  הסיבות לכך? מדוע  אין מבינים נכון את המערכת?  מספר סיבות לכך.  תפיסה מכאני סטית של האדם, המדיניות היא שהתלמידים הם כחומר ביד היוצר ,  על פי התפיסה המכניסטית  הילד ניתן "לעיצוב"  ומורה הוא בעל היכולת לכך. סיבה נוספת , התעלמות מהשונות , התעלמות מהעובדה שבני אדם שונים.  יש כמה סוגי שונות: שונות  בין אישית, שונות חברתית  ושונות תרבותית. מערכת החינוך רואה ושואפת שכל הילשים יהיו זהים  וקבעה סטנדרטים  להישגים לימודיים. בעצם  אין דבר כזה סטנדרטים  בין אנשים.  כל אדם הוא עולם שונה. גם תאומים  זהים שנולדים שונים זה מזה מושפעים אחרת מהסביבה.
 סיבה שלישית,  התעלמות מהתורשה, מחקרים  במדע הוכיחו  שיש לתורשה , לגנים, השפעה  על דמות הילד. כשמונים אחוז  מההשפעה על דמות הילד  מגיעה  מהתורשה  לעומת  כעשרים אחוז  השפעה של הסביבה על הילד.  הילד לא בא לעולם כלוח חלק הוא מגיח לעולם עם מטען תורשתי בעל השפעה. 
 סיבה רביעית , התעלמות מהבסיס הביולוגי  של ההתנהגות.
מה אם כן צריך לעשות?  לפרופ' דוד חן מספר פתרונות. הראשון -לעשות  סדר בידע שלנו על טבע האדם., לבדוק מה חלקה של התורשה/ סביבה על החינוך. השנייה -לעבור מתפיסת עולם מכאני סטית לתפיסת  עולם הומאנית . תפיסת עולם הומאנית שבבסיסה לאדם  לפרט,לילד יש  יכולת חשיבה אוטנומית. יש   יכולת קבלת החלטות אישית  כל פרט הוא עולם ומלואו.  פתרון נוסף הוא להתייחס לשונות האנושית.  פרופ' דוד חן אומר "חייבים למצוא דרכים איך לפתח  את השונות  בין התלמידים. ולא להציב את ביטול השונות כיעד  במערכת החינוך כי לא ניתן לעשות זאת.  השונות  זה  בבסיס הטבע. וזה הבסיס לעושר במין האנושי" .
והפתרון ? לדבריו ניתן   ואפשר בעידן המאה עשרים ואחת  לבנות תכנית לימודים אישי  לכל תלמיד ואין סיבה   שתהייה תכנית לימודים אחת  לכולם . באמצעות הטכנולוגיה  ניתן כיום ליישם זאת. 
 הטכנולוגיה מאפשרת  בניית תכנית לימודים מותאמת  לכל פרט ופרט.  במילים אחרות הוראה יחידנית. דרך  הוראה שמתייחסת לצרכים של כל פרט ופרט.  המשמעות המעשית היא  שמשרד החינוך יבנה  פרופיל של הלומד   וממנו יגזור את תכנית הלימודים אישית לכל תלמיד ותלמיד .  ובנוסף חיזוק  הקשר האנושי, האישי , של נמורה עם הלומד, חיזוק  קשר פנים מול פנים  חשוב ומשמעותי  והטכנולוגיה איננה יכולה  להחליף את המורה.  על המורה  להשקיע בחוזקות הילד ולא בחולשותיו.  אם כן מה מערכת נכונה צריכה לעשות ואיך לבנות אותה?  והאם  במדינה  שנתח גדול מתקציבה  הולך על בטחון וממשלה שמתחלפת כל 3-4 שנים,( שר חינוך שמתחלף כל 2-4  שנים)  אפשר להקים  מערכת חינוך שמקיימת תהליך למידה בקרה וצמיחה? נושא זה נדון רבות   ולדעתי  כל עוד לא יפרידו בין  החינוך לפוליטיקה  יהייה קשה להשיג תוצאות ארוכות טווח בתחום החינוך ורפורמות ימשיכו לעלות על שולחן הדיונים בכל ממשלה מחדש. מצפה בכליון  עיניים לשיעור הבא  כדי  לשמוע אילו רעיונות  ופתרונות ריאלים יועלו ע''י פרופ' דוד חן  לשדרוג מערכת החינוך שלנו  וזאת לאור העובדה שבשבוע שעבר הוקרן בטלויזיה סרטון על מערכת החינוך בפינלנד ושם צפיתי במספר רעיונות מעשיים שמיושמים בחינוך בפנלנד והוכחו כבעלי השפעה חיובית על  החינוך ועל הישגי הלומדים .
גאולה

 גאולה

ב''ה

הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך- פרופ' עמי וולנסקי

  .

מאמרו של פרופ' עמי וולנסקי  סוקר את  המתחים בין מגמת המרכוז של מערכת החינוך ובין המגמות לביזורה. ומתאר את המאבקים  בין שלושת  השותפים : משרד החינוך, הרשויות המקומיות ובתי הספר מאז קום המדינה.

 ניהול  מערכת החינוך בראשית הקמת המדינה  היה   בלעדי  בידי  המדינה.  משרד החינוך קבע את המדיניות  ואת היסודות הערכיים של  מערכת החינוך שהם  שיווין מערכת החינוך כלומר חינוך ציבורי שווה לכל לומד , חינוך לכל  כלומר חוק חינוך חובה לכל  ילד  והקניית המורשת הלאומית, התרבותית  והחברתית. 

 יישום מדיניות של  ערכים בסיסיים הקטין את מעמדן של  שני השותפות האחרות- הרשויות המקומיות ומוסדות החינוך  ומאז ועד היום קיים המתח בין הכוחות הצנטרפיטלים( משרד החינוך )  המנסים לשמר את מעמדם הריכוזי  לבין הכוחות  הצנטריפוגלים   (הרשויות המקומיות ובתי הספר) המנסים להתנגד לריכוז הסמכויות בידי המדינה.  אביא דוגמאות אחדות  הממחישות את המתח בין  סמכויות המשרד לסמכות  הצלע השלישית - בתי הספר.    כאשר בוטלו הזרמים  השונים   שהיו קיימים   מאז  קום המדינה, כמו  למשל  הזרם "המזרחי"  וזרם "אגודת ישראל"  ונקבעו  בחוק מטרות חינוך  משותפות לכל הזרמים  ניתנה  בכך  למעשה לשר החינוך הכוח  והסמכות לקבוע את תכנית הלימודים  המשותפת והאחידה לכל המוסדות  החינוכיים הרשמיים . חוק זה  הגדיר את תפקידם של  נציגי מוסדות הפיקוח וצמצם  את סמכויות מנהלי מוסדות החינוך. חוק זה  הדגיש את העצמת הסמכויות  שנתנו למפקחים  למול הסמכות הפסיבית שנתנה לאנשי השטח , המנהלים  שאחראים על חינוך הילדים   ועל המוסד החינוכי.

 דוגמה נוספת כאשר בשנת 1973  הוחלט  והוגדר מחדש   תפקיד המפקח בייעוץ  ופיקוח פדגוגי  ולא  במנהל  צצו הרעיונות הראשונים  לאוטונומיה המוסדית. מנהלי בתי הספר נקראו  להקים צוותי ניהול בבית ספרם  בצעד זה קטנה תלות המוסד החינוכי  במרכז.  וגדלו  סמכויות המנהלים.  למנהלים  הורחבו הסמכויות  בקביעת תכניות הלימודים, מקצועות ההוראה, תכניות החינוך הטיפוח  ועוד.

  ועוד,  בשנת 1984 ניתנה לבתי הספר האוטונומיה ,על כך  כתב זבולון המר, שר החינוך דאז   "האוטונומיה הפדגוגית, חיונית ליוזמה ולמקוריות פדגוגית"  האוטונומיה אומנם הרחיבה את הסמכות  והאחריות שנתנה  למוסד ולעומד בראשותו המנהל,  אך  לא צמצמה את סמכויות המרכז והמפקחים . בהעדר צמצום סמכויות המשרד ונציגיו ,וללא תקציבים  מתאימים  בעצם  לא אופשר  ביטוי ליוזמה ולמקריות פדגוגית  כפי שנכתב אז.

בשנת 1992 מונתה וועדה שהמליצה על ביזור סמכויות  למוסדות החינוך באמצעות מעבר בתי ספר לניהול עצמי. לפי תפיסה זו בית הספר, כלומר מנהל וצוות המוסד החינוכי  אחראים להשגת היעדים הפדגוגיים  של משרד החינוך אחראים על המשאבים העומדים לרשות בית הספר  ולהישגי הלומדים .   היום רוב בתי הספר נמצאים בניהול עצמי אך  ידיו של המנהל קבולות  וכל ביצוע של יוזמה חינוכית חייב לעבור אישור של המפקח ובעצם סמכויותיו עקרות(ענבר 1987).  

בתי הספר אומנם נמצאים בניהול עצמי ויש עליהם אחריות  על הישגי הלומדים, אך  מדיניות  הפיקוח  באמצעות סטנדרטים  מונעת בעצם ממנהלים להצמיח יוזמות חדשות.  בעבודתי הקודמת ציינתי כי  במחקרים  שנעשו בעקבות מדיניות  הסטנדרטיזציה  נמצא כי מדניות זו השיגה בדיוק    את ההפך ממשאלת ליבם של הוגי האוטונומיה , את  ההיפך מהתפיסה  ששאפה להעצים את כוחם של בתי הספר  ומקצוע ההוראה .  סטנדרטים מונעים מבתי ספר להיות אוטונומיים הם מקבעים את היצירתיות  ובמקום לעסוק בחינוך  המנהל והמורים עסוקים כל הזמן  בהכנות  למבחני הסטנדרטים , בצפייה ממבחן למבחן. זו לא אוטונומיה.  נראה כי משפט הסיום במאמרו של פרופ' עמי וולנסקי " המתח בין שני הקטבים ובין שתי הגישות יוסיף להניע את המטוטלת על ציר הביזור והמרכוז ויעסיק את מערכת החינוך גם ביובל השני של מדינת ישראל"  אכן  משקף את המציאות . גם בימים אלה קיימות הצהרות על מדיניות  ניהול בתי ספר, על אוטונומיה  של ביתי הספר ומצד שני הכתבה של סטנדרטים,  מבחני הישגים ועוד ע''י המשרד.  לדעתי  אי אפשר להגיע  למצב של ביזור מוחלט או מרכוז מוחלט של מערכת החינוך.  צריך  להחליט   מה לבזר ובפני מי ומה לא.  וכן  צריך ולבדוק ולבקר החלטות אלה  בהתאם לצרכי החברה ולתקופה.

ב''ה

מהי  דרך הפעולה המיטבית, לשינויים עמוקים בבית הספר?

מאמרו של  תומס ג' סרג'ובאני   מדבר על שלוש אפשרויות –אסטרטגיות, של מתקנים שמטרתן לחולל שינויים עמוקים  במערכת החינוך: אסטרטגיית האירגון  אסטרטגיית השוק  ואסטרטגיית הקהילה. האסטרטגיה המועדפת על המתקן  תלויה בתיאוריה שלו על החינוך  הבית ספרי  ובהשקפתו  על טבע האדם.

במאמר נשאלות השאלות ,מה יכול  לחולל בבית הספר שינוי מהיר?  ומה יכול להביא לידי שינויים של מבנים והסדרים בית ספריים?  והתשובה היא,  אסטרטגיות הארגון ואסטרטגיות השוק הן האסטרטגיות  שיכולות להביא  לשינוים היעיל של מבנים בית ספריים בטווח הקצר. ת. סרג'ובאני).

  לדברי תומס   שינוי זה  יתחולל מתוך כוחות  שמבוססים על  הבחירה הרציונלית  כפי שעולה  מתוך ההשקפות שרואות בבית הספר ארגון ביוקרטי פורמלי, ארגון אנושי נורמלי או ארגון המבוסס על כוחות השוק.

ואם  נשאלת השאלה, מה ישפיע על בית הספר לטווח הרחוק ? או מה  יכול לחולל  בבית הספר שינוי עמוק?
  אזי  התשובה היא  אסטרטגיית  הקהילה טובה להשגתם של שינויים עמוקים בליבה התפעולית של בית הספר" (ת. סרג'ובאני).    שינוי עמוק וארוך טווח יבוא בהשפעת שינויים המבוססים על התפיסה שרואה בבית הספר קהילה. אולם הוא מוסיף שמעטים  השינויים  שיכולים להיחשב כשינויים עמוקים.

לדברי תומס ג' סרגובני על מנת לחולל שינוי  בבית הספר צריך לחולל שינוי בתרבות הבית ספרית ,שינוי כזה יבוא אם יהיה שינוי במשמעויות במימד הקיבוצי והאישי כאחד.  שינוי כזה דורש כינון מחדש של נופי החשיבה האישיים והקיבוציים בהקשר להוראה. נופי החשיבה לדבריו של תומס הם  המסגרות המחשבתיות  המובלעות  שבאמצעותן אנו משווים לעצמנו את מציאות החינוך הבית ספרי ואת מקומנו בה.

תומס ג' סרג'ובאני טוען כי שינוי המבוסס על תפיסה  שרואה  בבית הספר  קהילה  סיכויו  לחולל שינוי עמוק ולטווח הרחוק  טובים יותר. אסטרטגיה בה מפתחי השינוי רואים  בצוות החינוכי כשותפים ומובילי  תהליכי חינוך סיכוייה טובים יותר להיטמע ולהצליח לטווח הרחוק.  ממרחק השנים  וכעובדת ותיקה במערכת חינוך שפועלת להטמיע שינוי באילו הימים אני טוענת  כמוהו   כי  תהליך  ביוקרטי  מחולל שינוי  שיבוא  מלמעלה ללא שיתוף הצוות החינוכי  סופו שלא יצליח.  תהליך כזה  בהכרח יצור מרמור התנגדות דחייה  ובוודאי כאשר הוא נוחת  מלמעלה .  אין  סיכוי לשינוי אם אין שיתוף של הצוות החינוכי  הפועל בבתי הספר  ומנהיגות שתתעלם  מהצוות  החינוכי סיכוייה קלושים להצליח .  בתקופת עבודתי  הארוכה במערכת החינוך  צצו מספר רפורמות ונפלו אינני זוכרת  שהמורים שותפו בתהליך ובחשיבה  לפני או במהלך  יישום  הרפורמות . אינני זוכרת אי פעם ששאלו את המורים לדעתם על השינויים העומדים להתחולל בבית ספרם  למרות שהיה מדובר בהם.   בתכנון וביישום תכנית פעולה במערכת החינוך  צריך לראות בבית הספר קהילה שותפה  לשינויים ולא רק מיישמת שינויים.

,

ב''ה

ריקוד המקרנה  ---  תמונה שווה אלף מילים!!

 כתבתו של של יאר לפיד שהתפרסמה  בטור השבויע בעיתון ידיעות 7 ימים  מתייחסת לתכנית התקשוב  במערכת החינוך.
 התפלאתי והתאכזבתי מאוד למצוא את העתונאי יאיר לפיד כותב דברים לא בדוקים. יאיר לפיד פתח את דבריו בתיאור המצב  העכשוי במערכת החינוך וכך הוא כותב "למשרד החינוך יש פרוייקט שאפתני חדש. הם קבלו 400 מליון שקל למחשוב מערכת החינוך והחליטו  להשתמש ב270 מליון מתוכם כד להתקין מקרן בכל כיתה. עד סוף שנת 2012 הם אמורים להתקין את המקרנים בכל בתי הסםר היסודיים בארץ "  והוא מסיים את הכתבה בהדגשה ובהבלטה באלו המילים " משרד החינוך משקיע  270 מליון שקל כדי להתקין מקרן בכל כיתה , שזה נשמע מצויין. הם רק שכחו לענות על  שאלה אחת : מה בדיוק הם הולכים להקרין? "
  ותגובתי- האם שאלת את המורים? האם בדקת בשטח מה באמת מורים מסוגלים לעשות, ועושים עם המקרן?  האם חשבת לרגע כיצד נראה שיעור במדעים  בו מלמדים על מבנה הנמלה או על חיי החברה של הנמלה,  באמצעות  מקרן ומהי  תרומתו של המקרן לעומת אותו שיעור ללא המקרן? . מחקרים הראו שמידע  ויזואלי "נצרב"  במוחו של הלומד  טוב יותר בהשוואה למידע טקסטואלי. גם  אני הייתי סקפטית באשר להצלחת התכנית והטמעתה בבתי הספר , אך אני מאמינה כי מי שלא מאמין לא עושה . מי שלא עושה צועד במקום.  מערכת החינוך עשתה צעד גדול בשינוי התפיסה החינוכית  ובמשאבים  המושקעים בתשתיות בהכשרת המורים ובתכנים, אצטט קטע מתוך  פוסט שהעלתי בנושא התקשוב  בעקבות הרצאתו של רוני דיין , מנהל גף יישומי מחשב בחינוך "  הוא(רוני דיין) ציין  את ההשקעה הרבה בתשתיות בציוד ובהדרכה   ואת המאמצים המושקעים בלימוד לקחי העבר  ויישומם בתכנית החדשה, לחלק  מהתמיהות שלי קבלתי  מענה  אני מאמינה שיש בסיס טוב להטמעת והצלחת התכנית וכפי  צויין  בהרצאה, כל הזמן נעשים שינויים ונבנים עוד שלבים בתכנית  בהתאם לרחשי  השטח כמו שינוי רציונל התכנית ובניית פורטל חינוכי המכיל משאבים מתוקשבים מגוונים לרשות המורה .אני תקווה שזוהי תחילתה של מהפיכה בחינוך". רכישת מחשב אישי  לכל תלמיד כפי שמוצע בכתבה אינה הפתרון  לבעיה שמופיעה בתחילת הכתבה  וכפי שציינתי  בפוסט הקודם -משרד החינוך הקים פורטל חינוכי המכיל משאבים מתוקשבים לרשות המורים ,  זהו פורטל ההולך ונבנת בד בבד עם הטמעת תכנית התקשוב.
מטרתה של התכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 היא להוביל לקיומה של פדגוגיה חדשנית בבתי הספר תוך הטמעה של טכנולוגיית המידע ICT

"בכל דור ודור צריך ללמוד את דרכי השימוש בכלים המשפיעים על הדור"

 הרב קוק

ב''ה

שוב ושוב חוזרות הרפורמות בחינוך

 המאמר של לארי קיובן "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" עוסק בסוגיית חזרתן של הרפורמות בחינוך, בהסברים  שנתנו חוקרים לתופעה ולבסוף הסבר שמציע לארי קיובן שטוען  כי אכן רפורמות בחינוך חוזרות , אך מציע חלופות להסברים שיביאו בחשבון גם את הראיות הסותרות.

לארי קיובן מביא שלוש דוגמאות לרפורמות בית ספריות חוזרות.  האחת  גישת המורה במרכז,  השנייה ריכוז וביזור של סמכויות  והאחרנה תכניות לימודים. אני תוהה  האם הרפורמות אכן חוזרות   באותה מתכונת או שמה  הן  משודרגות ומותאמות לרוח התקופה ?  בגישת "המורה במרכז" , כפי שכותב לארי קיובן , בניגוד לגישת "התלמיד במרכז"  מצופה מהמורה להיות בעל הידע ומהתלמידים  מצופה כי ישננו וילמדו את החומר בעל פה.  מאז  גישת  "המורה במרכז" ועד לגישת  "התלמיד במרכז"  חל שינוי  עצום בתפיסה לגבי מהות תפקידו של המורה אך לדעתי  אין חזרה על הרפורמה . מאז הגישה הראשונה  הולכת ומתפשטת התפיסה  שבה רואים את הילד במרכז, לדוגמה  בהוראה על פי תחומי העניין של הילד, בהוראה שמעודדת סקרנות של הילד,  וכן   בתי ספר  שקמו ושאפו למעורבות רבה  יותר של התלמידים וליחסים בלתי פורמאליים בין המורים  לתלמידים.
גם  הרפורמה  הנוכחית  של מאה העשרים  שמה דגש  בין היתר על  תכנון עבודה ושיתוף בין התלמידים ומורים  תוך שילוב טכנולוגיות חדישות והתמקדות בתלמידים . רפורמה זו  ממוקדת  במעורבותם הפעילה של התלמידים. אינני רואה חזרה  ברפורמה. אלא כפי שכתבתי בתחילה הפוסט  יש  המשך חתירה והרחבה של הגישה ששמה את הילד במרכז.

לגבי גישת הריכוז והביזור של הסמכות   אני מסכימה עם הכותב שקיימת  חזרה . זכורני בתקופת ילדותי , בית הספר בו למדתי  היה שייך למועצה קטנה שבה חברי המועצה  חילקו משרות הוראה ותפקידים אחרים לציבוריהם  . לאט לאט  התאחדו  המועצות הקטנות  והפכו למועצה אחת   גדולה  שאיגדה בתוכה  מספר  רב של ישובים והוקם בית ספר קהילתי  מרכזי   שהעסיק  אנשי מקצוע לניהול בית הספר המחוזי.  מאוחר יותר שוב התפרק  בית  הספר  המחוזי   ונבנו שוב  בתי ספר קילתיים  קטנים  למספר מצומצם של ישובים .  וכיום ניתן לראות שהרבה בתי ספר עוברים בהדרגה  לניהול עצמי  אך רפורמות  שצצות  ומתחלפות   יחד עם תחלופת שרי החינוך  מקשות  על ביצוע  יעיל של  ניהול  בית הספר ומנהלים רבים  מתלוננים  שזו  רפורמה ללא שיניים.  אני מסכימה עם דבריו  לארי קיובן "גם כאן אפשר איפוא לראות את המתח המתמיד בין הערכים הטבועים בתפיסות הריכוזיות לבין הערכים  הטבועים בתפיסות  הביזוריות של ניהול בית הספר"


                                         

התמונה העתקה מתמונות גוגל

קיובן,לארי. "שוב ושוב חוזרת הרפורמה".  בתוך :פישר גל אריאלי(עורכים ( שינוי ושיפור במערכות חינוך.  מכון ברנקו וייס. מכון אבני ראשה. עמ' 51-24