ב''ה

עליית תנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה-פרופ' עמי וולנסקי

   The Rise and the Price of the Standards Movementמאמרו של פרופ' עמי  וולנסקי 

"עליית תנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה"   מנתח את  מדיניות הסטנדרטיזציה  בחינוך ובוחן את   מגוון הכוחות אשר השפיעו על תנועת הסטנדרטים  בעיקר בארצות הברית באנגליה ולאחר מכן גם בישראל ומציג את המחלוקות  בהקשר לסטנדרטים.

מדיניות הסטנדרטים, מדיניות המדידה והביצועים,  נולדה  בשנות השמונים ומאז עברו יותר משלושה  עשורים , למדיניות זו קמו מתנגדים רבים  ולמרות זאת בפתחה של שנת 2012  עדיין  מערכות החינוך בארץ ובעולם  פועלות על פי מתווה מדיניות הסטנדרטיזציה. הרעיון מאחורי מדיניות זו הוא לקדם אחריות של המורה על הישגי תלמידיו. ולצורך כך אומצו  בחינות להערכת אפקטיביות ההוראה והלמידה.   בקורס  "מדעי החינוך במאה העשרים ואחת "  נחשפנו למחקרים שגילו כי השפעת המורה או הסביבה על יכולות הלומד הינה בין 30% ל-50%  ואילו  בין 50% ל-70% מההתנהגויות והיכולות של הלומד  מוכתבות  ונשלטות  על ידי  התורשה . ילדים אינם נולדים שווים ביכולותיהם  ואינם נולדים  טאבולה ראסה  אזי כיצד אפשר להטיל אחריות על מורה על הישגי הלומד וכיצד  אפשר להגיע להישגים שווים בין הלומדים? האם מרחב ההשפעה של המורה על יכולות התלמיד אינו מוגבל? ובהקשר לכך מה ההשלכות של הסטנדרטים  על השונות בין התלמידים?

המתנגדים לסטנדרטיזציה  טוענים כי  קיימים מספר  גורמים המשפיעים על  הבניית הידע אצל הלומד ומדיניות  הסטנדרטים אינה  לוקחת  זאת בחשבון כמו  למשל   גורם   התרבות,  חברות מהגרים   תורשה ועוד. פרופ' דוד חן  מרצה בקורס "מדעי החינוך במאה העשרים ואחת" במרכז ללימודים אקדמיים  מבקר קשות  את מדיניות  הסטנדרטים וטוען כי היא מתעלמת מהשונות בין התלמידים ומההשפעה המכרעת של התורשה על יכולותיהם.  סטנדרטיזציה, הוא אומר, עומדת בסתירה גמורה לטיפוח הפרט.

במחקרים  שנעשו בעקבות המדיניות  נמצא כי מדניות זו השיגה בדיוק את ההיפך מחזון  מערכת החינוך, את   ההיפך מהתפיסה  ששאפה להעצים את כוחם של בתי הספר  ומקצוע ההוראה . עוד גילו המחקרים כי שלושה עשורים מאז תחילת מדיניות הסטנדרטיזציה ואין שיפור בהישגי הלומדים. נהפוכו היא גרמה לירידה במוטיבציה בקרב הלומדים  והעובדים( המורים), חווית וחדוות הלמידה  וההוראה נעלמו  והמורה עובד מתוך כורח ולא מתוך אמונה ויצירתיות.  סטנדרטים מונעים מבתי ספר להיות אוטונומיים הם מקבעים את היצירתיות של המורה ובמקום לעסוק בחינוך  המנהל והמורים עסוקים כל הזמן  בהכנות  למבחני הסטנדרטיים , זה בא  על חשבון הוראה של תחומי דעת שאינם בבסיס מקצועות הליבה. מבחני המיצב מבחני  הבגרות  ואחרים  הופכים  מאמצעי למטרה.

 טיילור  אבי תורת  הניהול המדעי , סבר כי כל פעולה  צריכה להימדד.  לדבריו , כל מה שניתן למדידה ניתן גם לשליטה.  האומנם?  החוקר  מורגן שעקב אחר תוצאות  הניהול המדעי מצא  שבמדיניות  הניהול המדעי שכביכול  הכול נמדד ולכן  גם נשלט אין התייחסות לצרכי העובדים, בניתוח המאמר הקודם   ציינתי שהצלחת  רפורמות במערכת החינוך תלויה בין היתר גם בעובדים.  מערכת חינוך שלא לוקחת בחשבון את צרכי  העובדים סופה כי תתקל  בהתנגדות   בחוסר  מוטיבציה ולכישלון . וזה מחבר אותי למה שקורה היום,  במערכת החינוך  יש תכניות יש  יעדים מדידים  יש יעדי ביצוע , אך האם זה מוביל לחינוך איכותי?  המורים מקבלים כל שנה מסמך ובו  דרישות והישגים מצופים, ובכל שנה נוספים עוד ועוד בחינות פנים בית ספריות( מבחני המנהל), מבחנים ארציים( מיצב, בגרות) ומבחנים בינלאומיים ( פיזה..) והם נדרשים להתאים את התכניות לסטנדרטים  ולעמוד בדרישות המשרד, ההצלחה במבחנים הינה כחרב פיפיות למורים לתלמידים ולמערכת החינוך . האם אי שם במשרדים  בחנו מה  ההשלכות של מירוץ  זה אחר הסטנדרטים, על המורים? על התלמידים ומערכת החינוך בכלל?  האם התחרותיות וההישגים הם  שיובילו לעולם טוב יותר? איכותי יותר? כולי תקווה כי יינתן המרחב והזמן ללמידה משמעותית , למידה חווייתית, לפיתוח הסקרנות ולהעצמת הלומדים על פי כישוריהם יכולותיהם וכישרונותיהם  של הלומדים תוך ראיית הילד במרכז ולא כפס ייצור בבית חרושת הרואה רק את הסטנדרטים  לנגד עיניו.

 פרופ' עמי וולנסקי מסכם את מאמרו ומציין  כי עיקר הביקורת של המתנגדים היא לדרך שבה  הסטנטרטיזציה  יושמה. באופן בה יושמה היא העמיסה יתר על המידה על המורים וכן גרמה לירידה  במוטיבציה בקרב הלומדים. החברה עדיין מחפשת  את האמצעי היעיל לשיפור. אירגונים רבים העוסקים בתחום החינוך  ממשיכים לבדוק ולחקור את הנושא.