ב''ה

הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך- פרופ' עמי וולנסקי

  .

מאמרו של פרופ' עמי וולנסקי  סוקר את  המתחים בין מגמת המרכוז של מערכת החינוך ובין המגמות לביזורה. ומתאר את המאבקים  בין שלושת  השותפים : משרד החינוך, הרשויות המקומיות ובתי הספר מאז קום המדינה.

 ניהול  מערכת החינוך בראשית הקמת המדינה  היה   בלעדי  בידי  המדינה.  משרד החינוך קבע את המדיניות  ואת היסודות הערכיים של  מערכת החינוך שהם  שיווין מערכת החינוך כלומר חינוך ציבורי שווה לכל לומד , חינוך לכל  כלומר חוק חינוך חובה לכל  ילד  והקניית המורשת הלאומית, התרבותית  והחברתית. 

 יישום מדיניות של  ערכים בסיסיים הקטין את מעמדן של  שני השותפות האחרות- הרשויות המקומיות ומוסדות החינוך  ומאז ועד היום קיים המתח בין הכוחות הצנטרפיטלים( משרד החינוך )  המנסים לשמר את מעמדם הריכוזי  לבין הכוחות  הצנטריפוגלים   (הרשויות המקומיות ובתי הספר) המנסים להתנגד לריכוז הסמכויות בידי המדינה.  אביא דוגמאות אחדות  הממחישות את המתח בין  סמכויות המשרד לסמכות  הצלע השלישית - בתי הספר.    כאשר בוטלו הזרמים  השונים   שהיו קיימים   מאז  קום המדינה, כמו  למשל  הזרם "המזרחי"  וזרם "אגודת ישראל"  ונקבעו  בחוק מטרות חינוך  משותפות לכל הזרמים  ניתנה  בכך  למעשה לשר החינוך הכוח  והסמכות לקבוע את תכנית הלימודים  המשותפת והאחידה לכל המוסדות  החינוכיים הרשמיים . חוק זה  הגדיר את תפקידם של  נציגי מוסדות הפיקוח וצמצם  את סמכויות מנהלי מוסדות החינוך. חוק זה  הדגיש את העצמת הסמכויות  שנתנו למפקחים  למול הסמכות הפסיבית שנתנה לאנשי השטח , המנהלים  שאחראים על חינוך הילדים   ועל המוסד החינוכי.

 דוגמה נוספת כאשר בשנת 1973  הוחלט  והוגדר מחדש   תפקיד המפקח בייעוץ  ופיקוח פדגוגי  ולא  במנהל  צצו הרעיונות הראשונים  לאוטונומיה המוסדית. מנהלי בתי הספר נקראו  להקים צוותי ניהול בבית ספרם  בצעד זה קטנה תלות המוסד החינוכי  במרכז.  וגדלו  סמכויות המנהלים.  למנהלים  הורחבו הסמכויות  בקביעת תכניות הלימודים, מקצועות ההוראה, תכניות החינוך הטיפוח  ועוד.

  ועוד,  בשנת 1984 ניתנה לבתי הספר האוטונומיה ,על כך  כתב זבולון המר, שר החינוך דאז   "האוטונומיה הפדגוגית, חיונית ליוזמה ולמקוריות פדגוגית"  האוטונומיה אומנם הרחיבה את הסמכות  והאחריות שנתנה  למוסד ולעומד בראשותו המנהל,  אך  לא צמצמה את סמכויות המרכז והמפקחים . בהעדר צמצום סמכויות המשרד ונציגיו ,וללא תקציבים  מתאימים  בעצם  לא אופשר  ביטוי ליוזמה ולמקריות פדגוגית  כפי שנכתב אז.

בשנת 1992 מונתה וועדה שהמליצה על ביזור סמכויות  למוסדות החינוך באמצעות מעבר בתי ספר לניהול עצמי. לפי תפיסה זו בית הספר, כלומר מנהל וצוות המוסד החינוכי  אחראים להשגת היעדים הפדגוגיים  של משרד החינוך אחראים על המשאבים העומדים לרשות בית הספר  ולהישגי הלומדים .   היום רוב בתי הספר נמצאים בניהול עצמי אך  ידיו של המנהל קבולות  וכל ביצוע של יוזמה חינוכית חייב לעבור אישור של המפקח ובעצם סמכויותיו עקרות(ענבר 1987).  

בתי הספר אומנם נמצאים בניהול עצמי ויש עליהם אחריות  על הישגי הלומדים, אך  מדיניות  הפיקוח  באמצעות סטנדרטים  מונעת בעצם ממנהלים להצמיח יוזמות חדשות.  בעבודתי הקודמת ציינתי כי  במחקרים  שנעשו בעקבות מדיניות  הסטנדרטיזציה  נמצא כי מדניות זו השיגה בדיוק    את ההפך ממשאלת ליבם של הוגי האוטונומיה , את  ההיפך מהתפיסה  ששאפה להעצים את כוחם של בתי הספר  ומקצוע ההוראה .  סטנדרטים מונעים מבתי ספר להיות אוטונומיים הם מקבעים את היצירתיות  ובמקום לעסוק בחינוך  המנהל והמורים עסוקים כל הזמן  בהכנות  למבחני הסטנדרטים , בצפייה ממבחן למבחן. זו לא אוטונומיה.  נראה כי משפט הסיום במאמרו של פרופ' עמי וולנסקי " המתח בין שני הקטבים ובין שתי הגישות יוסיף להניע את המטוטלת על ציר הביזור והמרכוז ויעסיק את מערכת החינוך גם ביובל השני של מדינת ישראל"  אכן  משקף את המציאות . גם בימים אלה קיימות הצהרות על מדיניות  ניהול בתי ספר, על אוטונומיה  של ביתי הספר ומצד שני הכתבה של סטנדרטים,  מבחני הישגים ועוד ע''י המשרד.  לדעתי  אי אפשר להגיע  למצב של ביזור מוחלט או מרכוז מוחלט של מערכת החינוך.  צריך  להחליט   מה לבזר ובפני מי ומה לא.  וכן  צריך ולבדוק ולבקר החלטות אלה  בהתאם לצרכי החברה ולתקופה.